להקת הפוסט-פאנק הפולנית טרופה-טרופה זוכה להצלחה בינלאומית מפתיעה עם שירים על השואה ועל פוליטיקה ● בראיון נוקב, מסביר אחד מחבריה את משיכתו לנושא – ומביע תקווה כי הגל הפופוליסטי באירופה יחלוף במהרה ● “פעם חשבתי שהרוע נשאר בעבר, אבל עכשיו הוא חוזר”
להקת הפוסט-פאנק הפולנית הפופולרית טרופה טרופה (Trupa Trupa) זועמת נגד הלאומיות הפולנית הגואה, העיוות ההיסטורי והכחשת השואה בעולם.
כבר בשיר הראשון Never Forget באלבום של הלהקה מ-2017 הנקרא באופן אירוני Jolly New Songs (שירים עליזים חדשים), יש התייחסות ברורה לשואה:
“אנחנו אף פעם אנחנו אף פעם לא שוכחים
השפלה
אנחנו אף פעם אף פעם לא שוכחים
את המתים בגטו
הם נשמעים כמו מקהלת חצות”.
באלבום האחרון, Of The Sun, יש טון אפילו יותר דחוף וקיצוני מקודמיו. השיר Remainder (שארית), בו מופיעה השורה “טוב, זה לא התרחש, זה לא התרחש”, יכול להיחשב כמחאה על הכחשת שואה ועיוות ההיסטוריה.
הלהקה, הקיימת כבר עשור, שרה באנגלית וזכתה לתשומת לב עולמית ב-2015 עם האלבום Headache (כאב ראש), האלבום הראשון שלה, שיצא בלייבל בריטי.
מאז, הרביעייה שהגיעה מהעיר גדנסק הוציאה שני אלבומים נוספים, הופיעה באירופה, ביפן ובארצות הברית, וצברה קהל מעריצים גדול וביקורות משבחות ממבקרי מוזיקה ברחבי העולם.
“אנחנו לא להקה פוליטית. אני בן אדם שמתמקד ומדבר באופן פתוח על רצח עם, הכחשת שואה ופופוליזם. החברים שלי פחות רוצים להיות באור הזרקורים ומאופקים יותר בנוגע לחשיפה”, אומר קוויאטקובסקי
לא מדובר בלהקת פאנק של שלושה אקורדים והרבה גיטרות בסגנון של הסקס פיסטולז – טרופה טרופה מנגנת מוזיקה עם שכבות וניואנסים.
בהתאם, רוב המילים של הלהקה הן מופשטות, ואם לא אטומות, אז לפחות עמומות במשמעות שלהן. משמעות המילה טרופה בפולנית היא להקה\הרכב, אבל היא גם דומה למילה Trup, או גופה.
כשהוא נשאל על המסר של הלהקה, הזמר, גיטריסט ואחד מכותבי השירים, גז’גוז’ קוויאטקובסקי אומר לי כי “הכל נוגע לאווירה, זה לא ישיר. אנשים נאבקים באנטישמיות, והחלק הרשע בחוגי הימין יכול להבין את המונחים האלו. אנשים אחרים יכולים לקבל משהו אחר מהם. אנחנו בהחלט בוחנים את הצד האפל של הטבע האנושי”.
הרבה מחאה, הרבה רעש
מבקרים ציינו כבר בתחילת הדרך כי טרופה טרופה רצתה להעביר הצהרות רציניות בשירים שלה. דייויד פריק מהרולינג סטונס ציין כי “אפשר להרגיש שיש הרבה מחאה חברתית, הרבה רעש בשם נושאים חשובים”, במוזיקה של הלהקה.
“שירים שמרגישים כמו חלומות, טעונים בהתקפים של רעש, בס שנותן מכה לקרביים ומלודיות היפנוטיות”, היא הדרך בה גרג קוט תיאר את המוזיקה הפסיכדלית של טרופה טרופה בשיקגו טריביון.
וויל הודג’קינסון מהטיימס השווה את טרופה טרופה ל”סוניק יות’, רדיוהד ולהקות של גשם ומעילים, שמנצ’סטר הייתה כל-כך טובה בייצור שלהן בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20″.
קוויאטקובסקי הוא משורר ששיריו פורסמו, ושהיצירות שלו מתעמתות עם השואה באופן ישיר. הוא חבר הלהקה הכי דברן, בלהקה אשר כוללת גם את טומק פולוצו’ק, ווטק יוצ’נייביץ’ ורפאל וושצ’ל.
קוויאטקובסקי וחבריו הם בתחילת שנות ה-30 לחייהם, ופועלים בשיתוף פעולה, כאשר כל אחד מביא את הכישורים והכישרונות שלו ללהקה.
פולוצ’וק הוא מעצב גרפי, יוצ’נייביץ’ הוא אמן ומורה, ו-וושצ’ל הוא צלם ובמאי סרטים תיעודיים. קוויאטקובסקי ויוצ’נייביץ’ כותבים יחד את המילים, וכל הלהקה מעורבת בהלחנת המוזיקה.
“אנחנו לא להקה פוליטית. אני בן אדם שמתמקד ומדבר באופן פתוח על רצח עם, הכחשת שואה ופופוליזם. החברים שלי פחות רוצים להיות באור הזרקורים ומאופקים יותר בנוגע לחשיפה”, אומר קוויאטקובסקי.
העניין של קוויאטקובסקי בהתעמתות עם הכחשת שואה החל כילד, אז ראה את סבו ג’וזף בוכה בביקור במוזיאון מחנה הריכוז שטוטהוף ליד גדנסק. הסבא נכלא על ידי הנאצים כבחור צעיר על הפרת איסור על לימודים אקדמיים.
העניין של קוויאטקובסקי בהתעמתות עם הכחשת שואה החל כילד, אז ראה את סבו ג’וזף בוכה בביקור במוזיאון מחנה הריכוז שטוטהוף ליד גדנסק. הסבא נכלא על ידי הנאצים כבחור צעיר על הפרת איסור על לימודים אקדמיים
אחותו הגדולה של הסבא, מרתה קוויאטקובסקי, היתה גם היא אסירה בשטוטהוף. הפשע שלה היה נטישת עבודת כפייה עבור הכובשים הנאצים.
“מרתה הייתה במחנה בתקופה האכזרית ביותר שלו, בין 1944 ל-1945. לאחר המלחמה סבא שלי הצליח להתנהג באופן נורמלי, אבל אחותו התמודדה עם בעיות נפשיות”, אומר לי קוויאטקובסקי בראיון טלפוני.
המשורר וכותב שירים הושפע עמוקות מהחוויות האישיות של קרובי משפחתו, כמו גם מהסבל של עיר מולדתו גדנסק במהלך ההיסטוריה – לרבות היותה העיר הראשונה שהותקפה על ידי גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
“תהליך ההבנה של מה שקרה למשפחה שלי העלה שאלות מוסריות עבורי. זה עיצב אותי במובנים רבים. כתוצאה מכך, התופעה של רוע היא מרכזית בחיים ובשירה שלי”, אומר קוויאטקובסקי.
שיח נרחב של שנאה
לא רק חוסר צדק היסטורי השפיע על קוויאטקובסקי. הוא זעם והתעצב בעקבות ההתנקשות בראש עיריית גדנסק, פאבל אדמוביץ’, בינואר 2019, אשר בוצעה על ידי פושע ששוחרר זמן קצר קודם לכן מהכלא. הסברה היא ששיח נרחב של שנאה ופילוג פוליטי בחברה הפולנית תרמו לרצח.
קוויאטקובסקי, נשוי ואב לתינוק, מצלם גם סרט תיעודי על השחקן, חבר המחתרת ושורד אושוויץ אלבין (אלכס) אוסובסקי. אוסובסקי, שנפטר ב-2018, הגיע מסטארוגראד, עיירה קטנה ליד גדנסק. קוויאטקובסקי הכיר אותו כששניהם נפשו על חופי אגם באזור הכפרי הסמוך.
“אחיו נרצח בשטוטהוף. הוא פחד מהכחשת שואה וחזרה לתנועות פופוליסטיות, וזו הסיבה לכך שהסכים להיות בסרט התיעודי שלי”, אומר קוויאטקובסקי.
בהשראת תיאור של זיכרון ב-Landscapes of the Metropolis of Death מאת אוטו דב קולקה, קוויאטקובסקי הגיע לאזור מיועד ליד שטוטהוף כדי לצלם.
קולקה כתב על מאות ואלפי נעליים – שנשלחו במקור לשטוטהוף מאושוויץ ומחנות השמדה אחרים לטובת ייצור מוצרי עור עבור גרמניה – שהושלכו ביער. קוויאטקובסקי נדהם לגלות שרוב הנעליים היו שם עדיין, וכי מוזיאון שטוטהוף והרשויות של פולין לא היו מעוניינים לחשוף אותן ולשמר אותן.
“אנחנו נאבקים בביורוקרטים כדי להביא את הנעליים האלו לתצוגה. זו היסטוריה טרגית שצריכה להיות מוצגת”, אומר קוויאטקובסקי.
המשורר-יוצר אומר כי הוא היה מאוד מוטרד לראות כמה רוצחים ממלחמת העולם השנייה שוחררו, וכיצד לא מספיק אנשים מזדהים עם הקרבנות – יהודים ולא-יהודים – של הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם.
“פעם חשבתי שהרוע היה כולו בעבר, אבל עכשיו הוא חוזר”, הוא אומר.
הוא גם לא מעריץ גדול של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. לדבריו, “פוליטיקאים משתמשים באנשים ובאינסטינקטים האפלים שלהם כדי לנצח בבחירות. רוח הזמן של ימינו היא להיות גאה בנטיות של רוע”
הוא מתעב את תחיית הפופוליזם ותנועות הימין בפולין, כמו גם במדינות אירופאיות אחרות. הוא גם לא מעריץ גדול של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. לדבריו, “פוליטיקאים משתמשים באנשים ובאינסטינקטים האפלים שלהם כדי לנצח בבחירות. רוח הזמן של ימינו היא להיות גאה בנטיות של רוע”.
אבל המוזיקאי לא איבד תקווה. הוא עדיין בטוח בדמוקרטיה הפולנית, ומזדהה עם החובה לממש את הזכות למחות. “אנחנו לא יכולים לפחד”, הוא מסביר.
קוויאטקובסקי מאמין כי חינוך ותקשורת משמשים גם הם בתור מפתח לעתיד טוב יותר. הוא היה רוצה לראות גורמים, הן בשמאל והן בימין, המדברים יותר באדיבות אחד עם השני, וששני הצדדים ייקחו ברצינות את האחריות שמגיעה עם חופש. “אני לא מאשים או תוקף, אבל אני תמיד אומר את האמת ושואל למה”.
רנה גרט-זנד
